"חלשים לעולם לא יכולים למחול. המחילה היא תכונת החזקים"    {מהאטמה גנדי)
לקראת יום כיפור, אנו נזכרים גם לבקש סליחה ומחילה וגם לסלוח.

מגן דוד הוא הקסגרמה,כוכב בעל שישה קודקודים, שבו שני משולשים שווי צלעות מונחים זה על זה, העליון חודו כלפי מעלה, והתחתון חודו כלפי מטה, ויוצרים מבנה של שישה משולשים שווי צלעות המחוברים לצלעות משושה. מגן הדוד הינו אחת מהצורות השימושיות בהיכרות ראשונה של תלמידים בבית הספר היסודי ובתיכון עם כללי הטריגונומטריה, ומאפשר בקלות להדגים אלמנטים כגון דמיון משולשים, חפיפת משולשים, יחסים בין זוויות וצלעות. במרחב אוקלידי ניתן להגדיר מגן דוד כללי כך, שני משולשים חופפים, המקיימים את התנאים הבאים:
אף אחד מהם אינו מכיל קודקוד של האחר. השטח החופף ביניהם בצורת משושה .

צורת מגן דוד מופיעה בתרבויות המזרח הרחוק לפני אלפי שנים. היא אופיינית גם לתרבות המוסלמית הממלוכית. הסמל הופיע לראשונה בהקשר יהודי כבר בתקופת הברזל, במאה השביעית לפני הספירה בחותם יהודי שנמצא בצידון. כמו כן הוא הופיע במספר בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל בתקופת הבית השני ואחריה, אך נראה שללא כל משמעות מיוחדת שכן הוא הופיע לצד חותם שלמה (כוכב מחומש) וצלב קרס.

השם "מגן-דוד" מוזכר לראשונה במקורותינו בתלמוד הבבלי כשם של ברכה "ברוך אתה ה' מגן דוד" (פסחים קי"ז, ע"ב).

הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים. בשנת 1354 העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות להרים דגל. היהודים בחרו בסמל של מגן דוד.
מהמאה ה-19 נפוץ הסמל מגן דוד גם בחותמות של יהודים ועל פרוכות של ארונות קודש.

מגן דוד בקבלה

העדות הקדומה ביותר לסמל בספרות היהודית מופיעה בספרו של החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12 בספרו אשכול הכופר. בפרק רמ"ב הוא מוקיע את מעשי האנשים בעם שהפכו את סמל מגן הדוד לפולחן: "ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים, מיכאל וגבריאל …וכו' ה' ישמרך וסימן זה הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך ובסוף המזוזה…". אם כן, באותה תקופה היה זה סמל מיסטי על קמיעות. על רבים היה מקובל שזהו האזכור הראשון של המושג "מגן דוד", אך חוקר הקבלה גרשם שלום קבע כי קדם לו פירוש לספר המאגי "האלף-בית של המלאך מטטרון", שנתחבר בתקופת הגאונים.