בשבוע שעבר, לקראת ט"ו באב, דברתי על יצירת קשר בן-זוגי, על מהות הקשר ועל האופן בו שומרים ומטפחים קשר זה. אך לא דברתי על מסרים המנפצים קשר או לא מאפשרים לו אפילו להתחיל.
היום אדבר על הפרעות מילוליות – על "רעשים" בקשר בין בני זוג ובין אנשים בכלל.

מה זאת אומרת "רעש" מילולי בתקשורת בינאישית?
באומרנו תקשורת בינאישית, אנו מתייחסים לתקשורת מילולית ולתקשורת בלתי מילולית. הפעם, כאמור, אתייחס למילולית – למלים יש כוח רב לעודד ולחזק, אך גם להרוס ולדכא – תקשורת מילולית עשויה ליצור קשר, אך עלולה גם ליצור קצר במערכות יחסים.

תקשורת בינאישית בסיסית מדברת על:
מוען המעביר מסר לנמען. הנמען מגיב על המסר (או לא) וחוזר חלילה.
היכן יכולים,אפוא, להופיע ה"רעשים", העלולים להפריע לתקשורת בינאישית?
אנו מזהים את ה"רעשים" המילוליים במסר. ד

"חלשים לעולם לא יכולים למחול. המחילה היא תכונת החזקים"    {מהאטמה גנדי)
לקראת יום כיפור, אנו נזכרים גם לבקש סליחה ומחילה וגם לסלוח.

לכל איש יש שם

לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג.
לכל איש יש שם, שנתנו לו ההרים ונתנו לו כתליו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו המזלות ונתנו לו שכניו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו שונאיו ונתנו לו אהבתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו חגיו ונתנו לו מלאכתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עיוורונו.
לכל איש יש שם, שנתן לו הים ונתן לו מותו.
(זלדה)

בהקבלה לשיר הנפלא של זלדה, המצוטט לעיל, האם חשבתם אי-פעם אילו תכונות, אילו איפיונים, היו ביעקב אבינו, ששמו השני היה ישראל, שנתנו לו את שמו, אשר הועבר לכולנו – לכל עם ישראל?

 
                                                                         
העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות ,  עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…    
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע  בחום, לקרוא את הכתוב להלן.