מגן דוד
מקורו של הסמל
מגן דוד הוא הקסגרמה,כוכב בעל שישה קודקודים, שבו שני משולשים שווי צלעות מונחים זה על זה, העליון חודו כלפי מעלה, והתחתון חודו כלפי מטה, ויוצרים מבנה של שישה משולשים שווי צלעות המחוברים לצלעות משושה. מגן הדוד הינו אחת מהצורות השימושיות בהיכרות ראשונה של תלמידים בבית הספר היסודי ובתיכון עם כללי הטריגונומטריה, ומאפשר בקלות להדגים אלמנטים כגון דמיון משולשים, חפיפת משולשים, יחסים בין זוויות וצלעות. במרחב אוקלידי ניתן להגדיר מגן דוד כללי כך, שני משולשים חופפים, המקיימים את התנאים הבאים:
אף אחד מהם אינו מכיל קודקוד של האחר. השטח החופף ביניהם בצורת משושה .
צורת מגן דוד מופיעה בתרבויות המזרח הרחוק לפני אלפי שנים. היא אופיינית גם לתרבות המוסלמית הממלוכית. הסמל הופיע לראשונה בהקשר יהודי כבר בתקופת הברזל, במאה השביעית לפני הספירה בחותם יהודי שנמצא בצידון. כמו כן הוא הופיע במספר בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל בתקופת הבית השני ואחריה, אך נראה שללא כל משמעות מיוחדת שכן הוא הופיע לצד חותם שלמה (כוכב מחומש) וצלב קרס.
השם "מגן-דוד" מוזכר לראשונה במקורותינו בתלמוד הבבלי כשם של ברכה "ברוך אתה ה' מגן דוד" (פסחים קי"ז, ע"ב).
הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים. בשנת 1354 העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות להרים דגל. היהודים בחרו בסמל של מגן דוד.
מהמאה ה-19 נפוץ הסמל מגן דוד גם בחותמות של יהודים ועל פרוכות של ארונות קודש.
מגן דוד בקבלה
העדות הקדומה ביותר לסמל בספרות היהודית מופיעה בספרו של החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12 בספרו אשכול הכופר. בפרק רמ"ב הוא מוקיע את מעשי האנשים בעם שהפכו את סמל מגן הדוד לפולחן: "ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים, מיכאל וגבריאל …וכו' ה' ישמרך וסימן זה הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך ובסוף המזוזה…". אם כן, באותה תקופה היה זה סמל מיסטי על קמיעות. על רבים היה מקובל שזהו האזכור הראשון של המושג "מגן דוד", אך חוקר הקבלה גרשם שלום קבע כי קדם לו פירוש לספר המאגי "האלף-בית של המלאך מטטרון", שנתחבר בתקופת הגאונים.
משיח השקר דוד אלרואי שנחשב למכשף, ובמקור בא מהאזורים שככל הנראה עדיין היו בשליטה כוזרית במאה ה-12, וייתכן שהיה ממוצא כוזרי בעצמו, הוא כנראה האיש שהפך את הסמל המאגי "חותם שלמה" לסמל "מגן דוד" (על שמו), שמאז הפך לסמל המזוהה עם היהדות ולסמלה של מדינת ישראל.
לפי הקבלה מתאר הסמל את ששת הכיוונים: ימין שמאל,מעלה, מטה, אחורה וקדימה, שהם גם גבולותיהם של שלושת המימדים: אורך, רוחב וגובה, כן מרמז הסמל לשבע הספירות התחתונות. כל משולש מששת המשולשים רומז לספירה אחרת, ומרכזו המשושה, רומז לספירת המלכות.אלו הם הפרושים העיקריים,המשותף להם הוא תיאור מגן דוד כסמל לאיזון בין ניגודים, איזון המסמל הרמוניה ואחדות. יש המוצאים סימוכין לקשר בין דוד המלך ולמגן דוד, בנבואת ישעיה. על פי דעה זאת, ששת הקצוות מסמלים את ששת התארים שנתן ישעיה לדוד המלך: "רוח חכמה ובינה, רוח עזה וגבוהה, רוח דעת ויראת ה`".
לפי הקבלה, מגן דוד רומז על שבע הספירות התחתונות. כל משולש מששת המשולשים, רומז על ספירה אחרת, ומרכזו המשושה של המגן דוד רומז על ספירת המלכות.
מגן דוד בפילוסופיה
הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוויג נתן פירוש ייחודי למגן דוד, על שני המשולשים המרכיבים אותו. לשיטתו, שלושת קדקודי המשולש הבסיסי הם כנגד שלושת מוקדי המחשבה הפילוסופית בעולם – אלוהים, אדם, עולם. שלושת קדקודי המשולש השני מסמלים את היחסים בין קדקודי המשולש הראשון, שהם שלושת עקרונות היסוד של היהדות על פיו: – בריאה (שהיא היחס בין אלוהים והעולם), התגלות (היחס בין אלוהים והאדם) וגאולה (היחס בין האדם והעולם). לצורה הנוצרת קורא רוזנצוויג "כוכב הגאולה", ומכאן נובע שם ספרו.
יש פרשנים הטוענים כי הפרח שושן צחור המורכב מששה עלי גביע בצורה של מגן דוד, הוא למעשה השושנה של שיר השירים הרומזת לעם ישראל (שיר השירים ב, ב, ובמפרשיה).
בראשם עומד החוקר אורי אופיר הטוען שמקורו של המגן דוד הינו במנורת המשכן. מתחת לכל נר במנורה היה פרח, פרח זה נקרא ליליום קנדידום (המכונה בעברית שושן צחור). פרח זה במבט מלמעלה נראה כמגן דוד. במרכזו של הפרח היה נר, כך שהכהן הדליק נר במרכזו של מגן דוד , כך הדליק את שבעת הנרות. את המנורה הדליקו במשכן ובמקדש לאורך כל ההיסטוריה היהודית עד חורבן הבית השני, ומכאן קדמותו וחשיבותו של המגן דוד[1]. חשיבות יתרה יש למגן דוד בכך שלדעת חז"ל את תבנית מנורת המשכן קבע הקב"ה בעצמו (תלמוד בבלי מנחות, כט, א).
מגן דוד בקהילה
מאז המאה ה-16 השתמשו קהילות יהודיות רבות במגן-דוד כסמל. לאחר גירוש היהודים מווינה בשנת 1700 נשאו הגולים את הסמל איתם לארצות שונות, ומאז נעשה בו שימוש גם בבתי-הכנסת. כלומר – המשמעות הדתית הגלומה בסמל היא משנית ומאוחרת, וקדמו לה משמעויות מיסטיות במקור, ומשמעויות אישיות וחברתיות בהמשך.
"אבן חופה" זו אבן גדולה ועגולה ועליה מגן דוד, שבפינותיו ראשי התיבות של הפסוק "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". "אבן החופה", שנהוג היה לקבוע בקיר הצפוני של בית הכנסת, היא עדות למנהג שרווח בפרנקוניה תחתית להטיח את הכוס באבן בזמן החופה, מנהג שחילופו הוא דריסת הכוס על ידי החתן.
אגודת הסטודנטים היהודיים "אחוות ציון" היתה הגוף הראשון בתנועה הלאומית היהודית שהשתמשה במגן-דוד כסמל. מרדכי בן-הלל הכהן, שתיאר את הנשף שערכה האגודה בשנת 1881, כתב: "המתעסקים בהכנת החג נשאו אות על בגדם העליון: שושנה בעלת שש קצוות – מגן-דוד – ובחוטי זהב רקומה עליו המילה 'ציון'". הביל"ויים בשנת 1882 טבעו את המגן-דוד בחותמם, ובנימין זאב הרצל טבע אותו כסמל לעיתונו. בשנת 1897 הכריזה התנועה הציונית על המגן-דוד כסמל מרכזי בדגל התנועה.
שנאת-ישראל והאנטישמיות הבליטו יותר מכל את משמעותו הלאומית של המגן-דוד, כשהצו המרושע של היטלר ועוזריו הוחל על כל יהודי באשר הוא, דתי ושאינו דתי, אפילו דור שני לאם שאינה יהודייה. בתקופה הנאצית שימש המגן-דוד סמל-מזהה של היהודי באשר הוא יהודי, והיהודים תחת השלטון הנאצי וגרורותיו חוייבו לשאת טלאי צהוב על בגדיהן, ועליו סמל מגן-דוד ובתוכו הכתובת Jude = יהודי (Juif בצרפתית).
בשנת 1930 הוקם בתל אביב ארגון יהודי לעזרה ראשונה בדומה לארגוני העזרה הרפואית הצלב האדום והסהר האדום הקיימים ברחבי העולם. מגן דוד אדום נבחר כסמלו וכשמו של הארגון, משום שמגן דוד נתפס כסמל המקביל לצלב בנצרות ולסהר באסלאם. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום והסהר האדום טוען כי סמליו לא נוצרו לפי מסורות דתיות, אלא מדובר בדגלי שווייץ וטורקיה בהיפוך צבעים. בשנת 1950 קיבל מגן דוד אדום הכרה רשמית של מדינת ישראל, אך הארגון לא זכה להכרה בינלאומית כיוון שהוועד הבינלאומי לא היה מוכן להכיר במגן דוד אדום כבסמל נוסף של הארגון הבינלאומי. בסוף 2005 הוחלט ב"וועד הבינלאומי" שכל מדינה שלא רואה לנכון להשתמש בצלב או בסהר, תוכל להשתמש בסמל של מעוין אדום ("הקריסטל האדום"), או בסמל מקומי הנתון בתוך המעוין האדום. לפיכך הסכים הוועד הבינלאומי לקבל לשורותיו את הארגון הישראלי, אך התנה את הדבר בכך שסמל מגן דוד אדום יהיה בשימוש מקומי בלבד, ואילו בפורומים בינלאומיים הוא יהיה נתון בתוך מעוין אדום.
