עבודה היא ערך מרכזי בחיינו, לכן כל איום עליה גורם לתחושות לחץ וחרדה.
לפי מחקרים בארץ ובעולם, כ-30% מהעובדים מדווחים על לחץ ממקור תעסוקתי כגורם מרכזי לתחושות של מתח ודחק נפשי בחיים. ("ידיעות אחרונות", "רק בריאות" 2.12.07)
                
מקום העבודה בעולם המודרני וההשגי, הוא, כאמור, מקור בלתי פוסק ללחצים. הוא אינו עוד אותו מקום בטוח כפי שהיה בעבר – יש בו אי ודאות וחוסר בטחון כלכלי. שעות עבודה רבות, אחריות כבדה, דרישות גבוהות מצד הממונים התובעניים. "השורה התחתונה" היא החשובה. השאלה המקובלת על הממונים היא:  מה מבחן התוצאה? הקשיים, הדרך, לא תמיד מעניינים את הממונים.
גם שינויים ארגוניים, המוכנסים חדשות לבקרים בעידן שלנו, כדי לשפר את העבודה ולייעלה, מעוררים תחושות לחץ רבות, שכן הבלתי מוכר נתפס כמאיים.
 

יום הזיכרון ויום העצמאות – שני ימים טעונים מאד, קשורים זה בזה, מחוברים מאד לחיינו, עומדים תמיד לפתחו של סדר היום הישראלי והיהודי, בהציגם את ההתמודדות התמידית שלנו, על הזהות היהודית המודרנית ועל משמעות הקיום היהודי והאזרחות הישראלית.

במשך השנים התנהל ויכוח על התאריכים שבהם יש לקבוע את יום הזיכרון (שבתחילה נקבע רק לזכר חללי מלחמת השחרור) ואת יום העצמאות. הויכוח ניטש הן לגבי התאריך והן לגבי התכנים.
התפיסה הבסיסית הייתה, שיש לשלב את האזכרה לנופלים ביום קיים – יום המציין גבורה לאומית (כמו ל"ג בעומר או י"א באדר) ולא ליצור מועד חדש בלוח השנה הלאומי.
בפברואר 1951 התקבלה החלטה, ע"י המועצה הציבורית להנצחת החייל כי: "יום הזיכרון הקבוע לגיבורי מלחמת קוממיות ישראל, יהיה תמיד יום לפני יום העצמאות".
          

הנושא – פיתוח הערך אחריות בילדים במסגרת המשפחתית, הוא נושא בו אני מרבה לעסוק בתחום אימון אישי, הוא נושא המרבה להעסיק את ההורים ולכן החלטתי להעלות מקצת הרעיונות על הכתב. אין לי ספק, שמשפחות רבות, שהעניין קרוב לליבם, ימצאו דרכים נוספות לפתח אחריות בקרב ילדיהם וככל שירבו, כן ייטב.
בעקרון מתאימים דברי לטווח גילאים רחב מילדות ועד בגרות.

אני רואה בהורים, את המבוגרים המובילים את התהליך. ככל שיתחילו בכך בשלב מוקדם של התפתחות הילד הראשון, יהפוך הדבר לתרבות המשפחתית, לאורח החיים במשפחה. כל ילד שייווסף, יכנס לאווירה וכל ילד שיגדל, ימשיך לפתח את הגישה ויעמיק את רבדי האחריות שלו.

אין בכוונתי לרפות ידיהם של אילו שטרם עשו זאת במודע וילדיהם גדלו. בכל שלב של חיי המשפחה, אפשר, רצוי וכדאי להתיישב סביב השולחן ולהעלות את סוגיית האחריות והערבות ההדדית, לבטא את התרומה שייתרם כל אחד במשפחה לאורם ולקבוע כיוון דרך, גבולות וסייגים, עפ"י מפת הצרכים של כל אחד מבני המשפחה.
            
הווה אומר, לקבוע מה פירוש:

אופה אחד בכפר קטן נהג לקנות משכנו האיכר את החמאה שהיה זקוק לה לאפיה.

ביום מן הימים התחיל לחשוד האופה  שגושי החמאה האמורים לשקול קילו אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות.
התחיל האופה לנהל מעקב: מדי יום שקל את גוש החמאה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מקילו אחד.

רגז האופה מאד על ששכנו גונב אותו, והחליט לתבוע אותו לדין.
בשעת המשפט שאל השופט את האיכר:
אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את החמאה, הלא כן?
לא, כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר

כיצד אם כן אתה יודע את משקל החמאה שאתה מוכר לשכנך האופה?
אני יכול להסביר בקלות, אדוני השופט, ענה האיכר:
יש לי מין מאזני משקולת כאלה. בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם חמאה שתאזן את זה.
במקרה של האופה, אני תמיד משתמש כמשקולת בכיכר לחם של קילו אחד שאני קונה ממנו באותו יום, ושם לו חמאה כמשקל בדיוק הלחם….

ככה זה גם בחיים: