לכל איש יש שם

לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג.
לכל איש יש שם, שנתנו לו ההרים ונתנו לו כתליו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו המזלות ונתנו לו שכניו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו שונאיו ונתנו לו אהבתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו חגיו ונתנו לו מלאכתו.
לכל איש יש שם, שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עיוורונו.
לכל איש יש שם, שנתן לו הים ונתן לו מותו.
(זלדה)

בהקבלה לשיר הנפלא של זלדה, המצוטט לעיל, האם חשבתם אי-פעם אילו תכונות, אילו איפיונים, היו ביעקב אבינו, ששמו השני היה ישראל, שנתנו לו את שמו, אשר הועבר לכולנו – לכל עם ישראל?

 
שחיקה הינה מושג המבטא שינויים התנהגותיים, הכרתיים ופיסיים, המתגלים אצל אנשי מקצוע בייחוד אנשי מקצוע המעניקים שירות לזולת. השחיקה נגרמת עקב מגע ממושך עם מקבלי השירות ובין אילו נמנים גם המורים. ישנן סיבות רבות התורמות לשחיקתם של המורים אך בעבודה זו אעמוד על טיבן של שלוש מהסיבות העיקריות: יחסי הגומלין בין המורה לבין תלמידיו, יחסי הגומלין של המורה לבין עמיתיו וציפיות של מורים מתפקידם.
  
יחסי הגומלין בין המורה לבין תלמידיו:

בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן". לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.

בשנת 1886 קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין לשיר נעימה של זמר שהכיר מילדותו בשם "אויס צ'יא", אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת החריש . נעימה זו דומה בחלקה הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה, ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה .

את ניסיון ההלחנה הראשון, אגב, יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

רחובות שחסרה שיר משלה אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה דוד שוב מראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו ראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך "תקוותנו" יצא לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון", שליקט ממשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די וולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המי