העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות ,  עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…    
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע  בחום, לקרוא את הכתוב להלן.
                    

בימים אלו, כאשר החינוך וההוראה אינם יורדים מסדר היום הציבורי ומתוך שאני מכיר היטב תחום זה,מהיותי בן של מורה ואח של מורה ויודע מה רצינית, תובענית וחשובה עבודתן בעיניהן וכמה עמל,אהבה ותעצומות נפש הן משקיעות בה וגם משפחותיהן סביבן.
                                     
וכמחווה למורים – ויש רבים רבים כאלה – אשר רואים ביאנוש קורצ'אק דמות מופת ראויה להערצה ומודל לחיקוי ואשר הולכים בעקבותיו,
הריני מביא מדבריו, מביא דברים בשם אומרם – המדברים בעד עצמם:
 

פיטר סנג'י בספרו: "הארגון הלומד" כותב: "הארגונים שיצטיינו בעתיד יהיו הארגונים שיגלו כיצד למצות את המחויבות של האנשים ואת יכולתם ללמוד בכל הדרגים של הארגון… אפשר לומר שכל קהילת העסקים הבינלאומית לומדת ללמוד ביחד והופכת לקהילה לומדת, בעוד שבעבר היו ענפים רבים בשליטתו של מנהיג בלתי מעורער".
כיום אי-אפשר להסתפק בכך שאדם אחד ילמד בשביל הארגון, שהוא יהיה "האיסטרטאג הגדול" וכולם יצייתו להוראותיו.

"תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי למינהו".
הכר את עצמך, את שורשיך את גזעך את ענפיך. מה מפעיל אותך? מהם ערכיך?