יום הזיכרון ויום העצמאות – שני ימים טעונים מאד, קשורים זה בזה, מחוברים מאד לחיינו, עומדים תמיד לפתחו של סדר היום הישראלי והיהודי, בהציגם את ההתמודדות התמידית שלנו, על הזהות היהודית המודרנית ועל משמעות הקיום היהודי והאזרחות הישראלית.

במשך השנים התנהל ויכוח על התאריכים שבהם יש לקבוע את יום הזיכרון (שבתחילה נקבע רק לזכר חללי מלחמת השחרור) ואת יום העצמאות. הויכוח ניטש הן לגבי התאריך והן לגבי התכנים.
התפיסה הבסיסית הייתה, שיש לשלב את האזכרה לנופלים ביום קיים – יום המציין גבורה לאומית (כמו ל"ג בעומר או י"א באדר) ולא ליצור מועד חדש בלוח השנה הלאומי.
בפברואר 1951 התקבלה החלטה, ע"י המועצה הציבורית להנצחת החייל כי: "יום הזיכרון הקבוע לגיבורי מלחמת קוממיות ישראל, יהיה תמיד יום לפני יום העצמאות".
          

השאלה שנשאלת לשנה החדשה: אלו דמויות הקיימות בכם הייתם רוצים להזמין ולתת להם  מקום דומיננטי יותר בחייכם בשנה הקרובה?

בחברות הללו נמצאה האידיולוגיה עקבית ביותר מבחינה הסטורית (לאורך שנים רבות). צוות הניהול נבחר בהסתמך על ההתאמה לאידיולוגיה, אשר הופצה ברחבי החברה ונוצרה סביבה תרבות ארגונית תואמת – מטרות, אסטרטגיות, טקטיקות, תכנון ארגוני.

כמו-כן נמצא, שמידת האותנטיות של האידיולוגיה והעיקביות הפנימית שהחברה משיגה עם האידיולוגיה, חשובים יותר מאשר תוכן האידיולוגיה.
(מתוך "לנצח נבנו", ג'יימס קולינס וג'רי פוראס).