מאמרים בנושא שפת גוף

בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן". לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.

בשנת 1886 קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין לשיר נעימה של זמר שהכיר מילדותו בשם "אויס צ'יא", אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת החריש . נעימה זו דומה בחלקה הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה, ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה .

את ניסיון ההלחנה הראשון, אגב, יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

רחובות שחסרה שיר משלה אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה דוד שוב מראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו ראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך "תקוותנו" יצא לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון", שליקט ממשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די וולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המי

 
פעמים רבות מגיעים אלי זוגות בתחום אימון אישי, כאשר הבעיה המציקה ביותר היא עבודתו מרובת השעות של הגבר. 
                               
חיי העבודה בימינו מאד תובעניים. אנשים השואפים לקריירה, משקיעים בעבודה את מרבית שעות היום וברור שהדבר בא על חשבון משהו.
משפחה וקריירה נתפסים כשני עולמות המצויים בקונפליקט מתמיד.
השאלה החוזרת ונשאלת היא: איך בונים קריירה מצליחה בעולם תובעני כשלנו ויחד עם זה מטפחים ומשקיעים בזוגיות, במשפחה ובילדים? איך מוצאים את שביל הזהב בין קריירה, זוגיות ומשפחה? איך רואים בקריירה ובמשפחה גורמים משלימים זה את זה?

צעד ראשון, כמו שאני אומר תמיד – מודעות למצב. להסתכל למציאות בעיניים: מה קורה במשפחה שלנו? מהם הצרכים של כל אחד מבני המשפחה? מה בא על סיפוקו ומה לא? וכו'.

צעד שני – דיאלוג פתוח. לשים הכול על השולחן. להעלות את הערכים החשובים לנו במשפחה, את העקרונות לאורם אנו רוצים לחיות ועפ"י מפה זו לרשום את סדר העדיפויות שלנו, כך שנקבל תמונה מאוזנת של חיינו.
ובתמונה כזו – אם האישה טוענת כנגד שעות עבודה רבות של הבעל – יש לבדוק מה בעצם מסתתר מאחורי טענה זו? מה נפגע משעות עבודתו הממושכות?
האם הטיפול בילדים? האם הקשר המשפחתי? האם חיי התרבות והבידור? האם הטיפול בבית (ניקיון, תחזוקה)?
לכל השאלות הללו מנסים ביחד לתת מענה, תוך שמירה על האינטרסים האישיים של כל אחד מבני המשפחה בשילוב עם האינטרסים המשותפים.

אתן דוגמה לכל טיעון:
לגבי הטיפול בילדים – מוצע לקבוע זמנים קצובים מדי יום, שיהיו קודש לקשר עם הילדים – שיחה, משחק, טיול (ללא טלפונים וללא עיסוקים אחרים).
לגבי קשר משפחתי – לקבוע לפחות פעם בשבוע ארוחה משותפת ופעם בשבוע בילוי משפחתי משותף.
לגבי בילוי זוגי – לצאת אחת לשבוע ביום קבוע לב

 
בשבוע שעבר, לקראת ט"ו באב, דברתי על יצירת קשר בן-זוגי, על מהות הקשר ועל האופן בו שומרים ומטפחים קשר זה. אך לא דברתי על מסרים המנפצים קשר או לא מאפשרים לו אפילו להתחיל.
היום אדבר על הפרעות מילוליות – על "רעשים" בקשר בין בני זוג ובין אנשים בכלל.

מה זאת אומרת "רעש" מילולי בתקשורת בינאישית?
באומרנו תקשורת בינאישית, אנו מתייחסים לתקשורת מילולית ולתקשורת בלתי מילולית. הפעם, כאמור, אתייחס למילולית – למלים יש כוח רב לעודד ולחזק, אך גם להרוס ולדכא – תקשורת מילולית עשויה ליצור קשר, אך עלולה גם ליצור קצר במערכות יחסים.

תקשורת בינאישית בסיסית מדברת על:
מוען המעביר מסר לנמען. הנמען מגיב על המסר (או לא) וחוזר חלילה.
היכן יכולים,אפוא, להופיע ה"רעשים", העלולים להפריע לתקשורת בינאישית?
אנו מזהים את ה"רעשים" המילוליים במסר. ד

הנושא – פיתוח הערך אחריות בילדים במסגרת המשפחתית, הוא נושא בו אני מרבה לעסוק בתחום אימון אישי, הוא נושא המרבה להעסיק את ההורים ולכן החלטתי להעלות מקצת הרעיונות על הכתב. אין לי ספק, שמשפחות רבות, שהעניין קרוב לליבם, ימצאו דרכים נוספות לפתח אחריות בקרב ילדיהם וככל שירבו, כן ייטב.
בעקרון מתאימים דברי לטווח גילאים רחב מילדות ועד בגרות.

אני רואה בהורים, את המבוגרים המובילים את התהליך. ככל שיתחילו בכך בשלב מוקדם של התפתחות הילד הראשון, יהפוך הדבר לתרבות המשפחתית, לאורח החיים במשפחה. כל ילד שייווסף, יכנס לאווירה וכל ילד שיגדל, ימשיך לפתח את הגישה ויעמיק את רבדי האחריות שלו.

אין בכוונתי לרפות ידיהם של אילו שטרם עשו זאת במודע וילדיהם גדלו. בכל שלב של חיי המשפחה, אפשר, רצוי וכדאי להתיישב סביב השולחן ולהעלות את סוגיית האחריות והערבות ההדדית, לבטא את התרומה שייתרם כל אחד במשפחה לאורם ולקבוע כיוון דרך, גבולות וסייגים, עפ"י מפת הצרכים של כל אחד מבני המשפחה.
            
הווה אומר, לקבוע מה פירוש:

"עוף גוזל, חתוך את השמים…"
 
"עוף גוזל, חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך…" (אריק אינשטיין)
כל דור מתפתח ומעצב את דמותו באופן שונה מקודמו, באשר לסגנון החיים, לתעסוקה, למסלולי לימוד, לצריכה תרבותית, לאידיאולוגיה חברתית. מאז שנכנסנו לעידן הדיגיטאלי, הואץ עוד יותר קצב השינוי.
יחד עם זה, קיימים עדיין ערכי ליבה, שהם הבסיס להתפתחותה ולביסוסה של האישיות. וקיים, אולי יותר מתמיד, ה"חיפוש אחר העצמי", החיפוש אחר חירות אישית, מימוש עצמי, גיבוש האישיות וכו'.

 
שחיקה הינה מושג המבטא שינויים התנהגותיים, הכרתיים ופיסיים, המתגלים אצל אנשי מקצוע בייחוד אנשי מקצוע המעניקים שירות לזולת. השחיקה נגרמת עקב מגע ממושך עם מקבלי השירות ובין אילו נמנים גם המורים. ישנן סיבות רבות התורמות לשחיקתם של המורים אך בעבודה זו אעמוד על טיבן של שלוש מהסיבות העיקריות: יחסי הגומלין בין המורה לבין תלמידיו, יחסי הגומלין של המורה לבין עמיתיו וציפיות של מורים מתפקידם.
  
יחסי הגומלין בין המורה לבין תלמידיו:

בהמשך לספרו הראשון ששת כובעי החשיבה , פרסם דה בונו את מודל העשייה.
בספרו משנת 1997,הנקרא: ששת נעלי הפעולה.
    
באימון אישי אנו נדרשים לחשיבה מתוות דרך,לגילוי משאבים פנימיים להשגת מטרותינו.
חשיבות רבה הנני מייחס לתחום העשייה.
חשיבה יצירתית ועשירה לא מספיקה על מנת ליצור שינוי,אלא עשייה והתקדמות
 "בשטח",תוך ניסוי וטעיה. תוך התכוננות למטרות והיעדים שלנו.
שיטת ששת כובעי החשיבה משנה את הדרך שבה החשיבה מתרחשת, בישיבות ובמקומות אחרים: במקום הטיעונים הרגילים לכאן או לכאן היא מאפשרת לאנשים לנהל דיונים מועילים.
 

כולנו מכירים את המושג IQ (מנת משכל) ורבים עברו מבחני IQ  בשלב כלשהו בחייהם, במטרה למדוד את רמת האינטליגנציה שלהם, לשם שיבוץ בכתה מסוימת, בבי"ס מסוים, בחוג מסוים וכיו"ב.
השימוש הנרחב במבחני ה-IQ במשך השנים עורר בקורת, באשר לשאלה האם האינטליגנציה היא כושר אחד בר מדידה, או מכלול כשרים.
טענת המבקרים היתה, שההגדרה של ה-IQ היא חד מימדית וצרה ובודקת כשרים לוגיים-מתמטיים ומילוליים בלבד. גישה זו מתיחסת אפוא, רק לחלק אחד של הרובד השכלי וכשכזאת, היא אנטי תזה לגישה ההוליסטית.

לפני כחודש מלאו 65 שנה לדרכו האחרונה של יאנוש קורצ'אק, שיצא בראש 192 תלמידיו ועוד 8 מבוגרים עובדי המוסד החינוכי שבראשו עמד, אל מותם במחנה ההשמדה.
כשאני חושב על מחנך גדול – הרי יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט) הוא הדוגמה, הוא המופת.
אל בית היתומים שלו הגיעו ילדים מעולם עני וקשוח, שהביאו עמם הרבה חרדות, פחדים וחשדנות. הוא לא היפנה אותם למורי עזר, למורות טיפוליות, לפסיכולוגים או לחינוך מיוחד, אלא לקח על עצמו את המשימה להחזיר להם את אשר נגזל מהם באמצעות מה שכינה:
"אהבה פדגוגית"."אהבה פדגוגית" מושגת לפי קורצ'אק כאשר המבוגר מכובד בעיני הילדים, כאשר רמתו הרוחנית גבוהה, כאשר הוא מהווה עבורם דגם לחיקוי ונותן דוגמה אישית לכל מה שהוא מבקש מהם, כאשר הוא נמנע מלהשתמש בסמכות כפייתית, מתיחס בכבוד לילדים, מחנכם לעצמאות, מבטיח להם שמחת חיים בצד משענת והנאה בתחום האינטלקטואלי.
ועתה צא ולמד – כמה מורים כאלה היו לנו בימי חיינו? כמה מורים (אם בכלל) אנו זוכרים, אשר השפיעו על חיינו השפעה מכוננת?

אתחיל בנימה אישית – אני אוהב להשתמש במטפורות. זו הסיבה שהשתמשתי במטפורה של עץ, כאשר פיתחתי את גישתי "עץ החיים". 
מטפורה זו מציגה את תפיסתי – חלקי העץ השונים הם ענפי החיים. את העץ צריך לטפח ולדשן ואז הוא משתבח וניתן להנות מצמיחתו,
מלבלובו ומפירותיו. כך בדיוק יש להתייחס לחיים שלנו – להשקיע ולטפח אותם. מי שמשקיע, זוכה ונהנה.
כמו-כן, קראתי לחברה שהקמתי – מגדלור . ושוב – מגדלור כמטפורה – הבא להאיר את הדרך לכן ולכם, הבאים לקבל את שירותי החברה.

מטפורה – בעברית השאלה. כאשר אנו משתמשים במלה מסוימת כהשאלה, איננו מתכוונים למובנה המילוני הפשוט, אלא לתופעה שדומה למובן הפשוט של המלה.
המטפורה מבוססת על אנלוגיה, על קשר של דמיון בין שני משתנים. את הדמיון מגלה האדם המשתמש במטפורה. הדמיון אינו מצוין כמלת דימוי או השוואה ואינו מופיע במפורש. הוא קיים מתחת לפני השטח.
אתן דוגמאות נוספות: לבו נשרף מאהבה; עיני רנטגן; אשתי היא ממש מלאך; הוא געה בבכי; אדם לאדם זאב;  הוא נמר של ניר… ועוד ועוד.

בבתי-הספר לא מרבים לדון בנושא המטפורה. לכל היותר עושה זאת המורה לספרות, כשהיא מלמדת שירה וכך אנו מסיקים שהמטפורה הי

מטרות רבות למערכת החינוך שלנו, אשר עברו שיכתוב במשך השנים. בשנת 2000 עבר חוק החינוך הממלכתי התשי"ג-1953 שינוי,  באשר למטרות החינוך הממלכתי וקבע 11 מטרות המפורטות בחוק – החל מחינוך אדם להיות אוהב עמו וארצו ונאמן למדינתו, דרך הנחלת עקרונות מגילת העצמאות, הקניית השגים בתחומי דעת ומדע שונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, שאיפה להענקת שיויון הזדמנויות, לימוד תולדות ישראל, מדינת ישראל, תורת ישראל, מורשת ישראל, הכרת השפה, התרבות והמורשת של האוכלוסיה הערבית ושאר מיעוטים במדינה וכמובן – טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית, פיתוח יחס של כבוד ואחריות לסביבה.
כולן מטרות ראויות וחשובות. יש המושגות בחלקן בבתיה"ס שלנו, יש המושגות במלואן ויש כאלה אשר רק כתובות על הנייר.
                                                           

צו החדשנות – שום חלק קיים בשוק אינו בטוח כיום. שום אורך חיים של מוצר איננו ללא סוף. כך במחשבים, בהלבשה, בפוליסות ביטוח, בטיפול רפואי, בחבילות תיור בתוכנות שונות  ועוד.
התחרות משנה פני חברות, קורעת נתחים שלמים של עסקים מבוססים ומקפיצה עסקים חדשים, כשהיא משתמשת בנשק החדשנות. חברות עיסקיות מצטמקות ומתות, אלא אם כן, הן מסוגלות ליצור זרם בלתי פוסק של מוצרים חדשים.