מאמרים בנושא שפת גוף

פסח בראי האימון האישי חג הפסח נחוג כזכר ליציאת

אופה אחד בכפר קטן נהג לקנות משכנו האיכר את החמאה שהיה זקוק לה לאפיה.

ביום מן הימים התחיל לחשוד האופה  שגושי החמאה האמורים לשקול קילו אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות.
התחיל האופה לנהל מעקב: מדי יום שקל את גוש החמאה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מקילו אחד.

רגז האופה מאד על ששכנו גונב אותו, והחליט לתבוע אותו לדין.
בשעת המשפט שאל השופט את האיכר:
אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את החמאה, הלא כן?
לא, כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר

כיצד אם כן אתה יודע את משקל החמאה שאתה מוכר לשכנך האופה?
אני יכול להסביר בקלות, אדוני השופט, ענה האיכר:
יש לי מין מאזני משקולת כאלה. בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם חמאה שתאזן את זה.
במקרה של האופה, אני תמיד משתמש כמשקולת בכיכר לחם של קילו אחד שאני קונה ממנו באותו יום, ושם לו חמאה כמשקל בדיוק הלחם….

ככה זה גם בחיים:

 
עד אשר אדם מתחייב
קיימת הססנות, האפשרות לסגת,
תמיד חוסר יעילות.
באשר לכל מעשה היוזמה והיצירה
קיימת אמת בסיסית אחת, אשר ההתעלמות ממנה
ממיתה אינספור רעיונות ותוכניות נפלאות
והאמת היא:
ברגע שאדם מתחייב באופן מוחלט – גם ההשגחה נעה
לקראתו !!!
דברים שונים מתרחשים כדי לסייע לו,
אשר – לעולם לא היו מתרחשים,
זרם של מאורעות נוב

עבודה היא ערך מרכזי בחיינו, לכן כל איום עליה גורם לתחושות לחץ וחרדה.
לפי מחקרים בארץ ובעולם, כ-30% מהעובדים מדווחים על לחץ ממקור תעסוקתי כגורם מרכזי לתחושות של מתח ודחק נפשי בחיים. ("ידיעות אחרונות", "רק בריאות" 2.12.07)
                
מקום העבודה בעולם המודרני וההשגי, הוא, כאמור, מקור בלתי פוסק ללחצים. הוא אינו עוד אותו מקום בטוח כפי שהיה בעבר – יש בו אי ודאות וחוסר בטחון כלכלי. שעות עבודה רבות, אחריות כבדה, דרישות גבוהות מצד הממונים התובעניים. "השורה התחתונה" היא החשובה. השאלה המקובלת על הממונים היא:  מה מבחן התוצאה? הקשיים, הדרך, לא תמיד מעניינים את הממונים.
גם שינויים ארגוניים, המוכנסים חדשות לבקרים בעידן שלנו, כדי לשפר את העבודה ולייעלה, מעוררים תחושות לחץ רבות, שכן הבלתי מוכר נתפס כמאיים.
 

 
 
להלן מספר שאלות החוזרות על עצמן בדרך זו או אחרת, ברוב ראיונות העבודה. לעתים הן נראות פשוטות, לעתים מביכות ולעתים אפילו מתסכלות. בכל מקרה, חשיבות רבה להן בגיבוש דעתו של המראיין לגבי התאמת המועמד לתפקיד המוצע, או לעתים לתפקיד אחר אשר לא פורסם, אך המראיין יודע אודותיו.
מטרת השאלות להיווכח במידת העקביות של המרואיין, ברמת סבלנותו לגבי שאלות "בלתי נעימות", ביכולת השיח שהוא מסוגל לפתח, ברמת הביטחון העצמי שלו, בערכים החשובים לו, באמונות שהוא דבק בהן ועוד.
לכן – השתדל להכין את עצמך במידת האפשר,לבוא במיטבך ולענות ביושר.
 

"חזון הוא כוח בעל עוצמה מרשימה הפועל בלבו של אדם…
…חזון הוא דבר מרנין. הוא מצית את הניצוץ, את הריגוש, המעלה את הארגון משגרת היומיום האפור". (פיטר סנג'י).

כאשר אנו מדברים על חזון עסקי, הכוונה לחזון משותף לאנשים רבים העובדים באותו ארגון.
החזון המשותף בא לענות על השאלה: מה אנו רוצים ליצור/לפתח/להקים בארגון? והוא שואף עוצמתו מהאיכפתיות המשותפת להגשים משהו החשוב לכולם.

"יום הרצל" חל ב-י' באייר, יום הולדתו של הרצל והוא יום זיכרון ממלכתי.
הפרשנות סביב מורשת הרצל אינה אחידה ובכל-זאת גדולתה בכך שכמעט כל הזרמים הפוליטיים בישראל, מוצאים בה חלקים לרוחם. על זה נאמר – כל אחד וההרצל שלו.
הרצל הוכיח כי "חלום ומעשה אינם שונים כל-כך, כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי אדם בחלום יסודם וגם אחריתם חלום" (הרצל ב"אלטנוילנד").

על סף חג הפסח, חג החרות , עולים בי הרהורים אודות המושג חרות, חרות כערך, מידת חרותו של אדם.
המושג חרות עולה בדרך זו או אחרת, בהרבה מאד שיחות אימון. התברר לי שכל אדם מפרש את המושג חרות אחרת, בעיקר בהתייחס לנסיון חייו ולשאיפותיו.
  

מיתוס ושיברו והצמא למיתוס
 
בחרתי להקדיש מאמר לנושא המיתוס, שכן פגשתי בעבודתי אנשים רבים שמיתוסים שונים מכוננים את חייהם וכשהם מתנפצים מסיבה זו או אחרת, יש המרגישים משוחררים ויש המרגישים שאיבדו דרכם.
בי אישית עורר תמיד המושג "מיתוס", יראת כבוד. ראיתי בו מין התרחשות קדומים מלאת הוד.
כיום, בעידן הרלטיביסטי, כאשר אין אמת אחת וכל אחד והאמת שלו, גם המיתוסים הפכו להיות שבירים מאד. והתוצאה מחד, מחסור במיתוסים מספקים ומאידך, צמא למיתוסים.

תודעה ובחירה חופשית "החופש האמיתי זהו החופש להיות מי