מאמרים בנושא שפת גוף

חג שבועות – על שם שבעה שבועות שסופרים לפניו, וביום החמישים חג לה' ולתורה אשר נתן.

בין שאר המחשבות, ההרהורים, הזיכרונות, אני מציע לכל אחד להרכיב את "משקפי העצמאות" האישיים שלו ולחשוב

מלחמת המכבים כולה מסומלת במטפורה של מלחמת האור בחושך.
המצווה המרכזית של חג החנוכה היא מצוות הדלקת הנרות.
אור הנר קבל מימד רוחני סמלי, הבא לידי ביטוי באיסור להשתמש באור הנרות לצרכים קונקרטיים

"יש חגים לצחוק ויש חגים לגבורה, יש חגים לחרות ויש חגים לתורה. ראש השנה הוא חג התקווה".
תקווה להתחלה חדשה מוצלחת וטובה.

בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן". לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.

בשנת 1886 קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין לשיר נעימה של זמר שהכיר מילדותו בשם "אויס צ'יא", אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת החריש . נעימה זו דומה בחלקה הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה, ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה .

את ניסיון ההלחנה הראשון, אגב, יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

רחובות שחסרה שיר משלה אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה דוד שוב מראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו ראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך "תקוותנו" יצא לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון", שליקט ממשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די וולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המי

שלב א' – רישום

רשום את זמני כל הפעולות שלך בשבוע עבודה של חמישה ימים לפי תחומים (פרויקטים – 8 שעות, ישיבות  – 5 שעות, מעקב לקוחות – 3 שעות וכו'…)

סכם את מספר השעות הכולל של כל הפעולות שאתה עושה בשבוע וחלק אותם לחמישה ימים.

כעת, בחן כמה שעות אתה רוצה לעבוד ביום?

האם התוצאה מתאימה? אם לא בחר על מה לוותר כדי להגיע למספר השעות הרצוי לך?

שלב ב' – תוספות

האם יש פעולות נוספות שלא קיימות ברשימה והיית רוצה להקדיש להם זמן? אם כן הוסף אותם לרשימה וחשב שוב את מספר השעות הכולל. בכל מקרה הוסף למשימות זמן פנאי עסקי – חשיבה יוצרת שעתיים בשבוע וזמן תכנון שעה  בשבוע.
 
האם אתה מרוצה מהתוצאה? אם לא בחר על מה לוותר כדי להגיע למספר השעות הרצוי?.

שלב ג' – פרוט

אופה אחד בכפר קטן נהג לקנות משכנו האיכר את החמאה שהיה זקוק לה לאפיה.

ביום מן הימים התחיל לחשוד האופה  שגושי החמאה האמורים לשקול קילו אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות.
התחיל האופה לנהל מעקב: מדי יום שקל את גוש החמאה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מקילו אחד.

רגז האופה מאד על ששכנו גונב אותו, והחליט לתבוע אותו לדין.
בשעת המשפט שאל השופט את האיכר:
אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את החמאה, הלא כן?
לא, כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר

כיצד אם כן אתה יודע את משקל החמאה שאתה מוכר לשכנך האופה?
אני יכול להסביר בקלות, אדוני השופט, ענה האיכר:
יש לי מין מאזני משקולת כאלה. בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם חמאה שתאזן את זה.
במקרה של האופה, אני תמיד משתמש כמשקולת בכיכר לחם של קילו אחד שאני קונה ממנו באותו יום, ושם לו חמאה כמשקל בדיוק הלחם….

ככה זה גם בחיים:

גיליתי את השקט והשלווה,
גליתי את היופי של פשוט להיות,
גיליתי את היכולת שלי לקבל אותי כמו שאני,
גיליתי את עצמי, עם הפשטות והגדולה שבי.

גיליתי את הזכות שלי לא להיות מושלם,
גיליתי את הזכות שלי לטעות, להיות בעל חולשות,
גיליתי את הזכות שלי להיות עם חסרונות,
גיליתי שאני יכול לקבל את עצמי עם כל הניגודים שבי.

גיליתי שאני לא חייב לענות לציפיות של אחרים,
גיליתי שאני גם יכול להגיד לא ולהמ

 
                                                                         
העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות ,  עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…    
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע  בחום, לקרוא את הכתוב להלן.
                    

על סף חג הפסח, חג החרות , עולים בי הרהורים אודות המושג חרות, חרות כערך, מידת חרותו של אדם.
המושג חרות עולה בדרך זו או אחרת, בהרבה מאד שיחות אימון. התברר לי שכל אדם מפרש את המושג חרות אחרת, בעיקר בהתייחס לנסיון חייו ולשאיפותיו.
  

"ערכים לבני-אדם הם כמו שורשים לעצים. ללא שורשים, עצים נופלים ברוחות סער עזות. ללא ערכים, בני-אדם נופלים כשמכים בהם משברי היקום". (קרלוס ריילס)
דבריו אלו של הפילוסוף הספרדי קרלוס ריילס הם למעשה, מהותם של ערכים.