לפני כחודש מלאו 65 שנה לדרכו האחרונה של יאנוש קורצ'אק, שיצא בראש 192 תלמידיו ועוד 8 מבוגרים עובדי המוסד החינוכי שבראשו עמד, אל מותם במחנה ההשמדה.
כשאני חושב על מחנך גדול – הרי יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט) הוא הדוגמה, הוא המופת.
אל בית היתומים שלו הגיעו ילדים מעולם עני וקשוח, שהביאו עמם הרבה חרדות, פחדים וחשדנות. הוא לא היפנה אותם למורי עזר, למורות טיפוליות, לפסיכולוגים או לחינוך מיוחד, אלא לקח על עצמו את המשימה להחזיר להם את אשר נגזל מהם באמצעות מה שכינה:
"אהבה פדגוגית"."אהבה פדגוגית" מושגת לפי קורצ'אק כאשר המבוגר מכובד בעיני הילדים, כאשר רמתו הרוחנית גבוהה, כאשר הוא מהווה עבורם דגם לחיקוי ונותן דוגמה אישית לכל מה שהוא מבקש מהם, כאשר הוא נמנע מלהשתמש בסמכות כפייתית, מתיחס בכבוד לילדים, מחנכם לעצמאות, מבטיח להם שמחת חיים בצד משענת והנאה בתחום האינטלקטואלי.
ועתה צא ולמד – כמה מורים כאלה היו לנו בימי חיינו? כמה מורים (אם בכלל) אנו זוכרים, אשר השפיעו על חיינו השפעה מכוננת?

צ'ארלי צ'אפלין קרא את השיר ביום הולדתו ה-70, בתאריך 16.4.59

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון,
בשעה הנכונה ובדקה הנכונה
ואז יכולתי להרפות.
היום אני יודע שיש לזה שם: "הערכה עצמית".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי,
הם רק אזהרות שאני הולך נגד הא

על-פי פרויד הנפש מורכבת משלוש רשויות: סתמי – איד; אני – אגו; אני עליון – סופר אגו.
האגו מתווך בין האיד (היצרים, כמו: רעב, כעס) לבין הסופר אגו (עקרונות המוסר והנורמות החברתיות של האדם).
מכאן, ש- אגו "בריא" הוא אגו המצליח לשמור על איזון בין הדחפים הפנימיים של האדם לבין הציוויים החברתיים.

האגו הוא החלק המהווה את עיקר המודע של האדם. האדם אינו נולד עם אגו, אלא הוא מתפתח בבני האדם, תוך כדי מגע וקשר שלהם עם המציאות.
כאשר התינוק מבחין שלא כל רצונותיו באים לכלל מענה ע"י העולם הסובב אותו, כאן נוצר לראשונה האגו שלו.

האגו הוא,אפוא, הזהות הרוחנית והפיסית של האדם – המהות שלו.
כדי לדעת מיהו, על האדם בראש וראשונה לדעת לקבל את עצמו, כפי שהוא, על הכישרונות, היכולות והחולשות שבו. כך יוכל להכיר את האגו שלו – האם הוא מנופח וגורם לו לנהוג בברוטאליות ובאטימות לב, האם הוא צנוע, מרחיק אותו מקנאות, מקטנוניות וגורם לו להיות רחב לב, סולח, משחרר…

כיון שהאגו הוא החלק באישיותנו המצביע בפנינו על מי שאנחנו, על ההערכה העצמית שלנו ועל חשיבותנו, הרי כשההערכה העצמית נמוכה, האגו "תופס פיקוד" ורוצה להראות לכולם – "כמה אני שווה…" וזאת כדי לקבל חיזוקים חיצוניים (זה למשל המקרה, שכולנו בודאי נתקלנו בו – אדם שבחברה יתפוס פיקוד, ירבה לספר ולפאר את עצמו, עד שכולם יטפחו על שכמו בבחינת "אין כמוך").
לכן חשוב שהאדם יהיה מודע לעצמו ובעל הערכה עצמית לכישוריו, על סמך מעשיו ואז לא ישתלט עליו האגו והאדם לא יחפש חיזוקי סרק.

בעולם הרוחני קיימות דעות שונות באשר לאגו. יש הטוענים שצריך לבטלו, כי הוא תופעה שלילית, באשר הוא צורך כפייתי של האדם, לראות את עצמו כמיוחד ושונה מאחרים. ויש הטוענים שפשוט צריך להפחית את האגו או לבט

במקום לכעוס ולצעוק,
במקום לעצבן ולהתעצבן,

בוא ופשוט תגיד "אני אוהב אותך".

במקום לנסות להיות צודק,
ולהוכיח שאתה שולט,

בוא ופשוט תגיד "אני אוהב אותך".

במקום להגיד לזולת אתה רע,
במקום להגיד לזולת אתה רשע,

בוא ופשוט תגיד "אני אוהב אותך".

במקום להגיד לבן זוגך אתה הבעיה,
במקום להגיד לבן זוגך נמאסת,