שחיקת מורים

שחיקת מורים

בלחיצת יד

ספר בשפת הגוף:

ד"ר אמיר הלמר – מומחה בינלאומי לשפת גוף עסקית,
מגיש לכם במתנה את המדריך:  "סודות שפת הגוף"
למעלה מ – 50,000 איש כבר הורידו וקראו את המדריך הזה!

הכנס הקרוב: סודות שפת הגוף

לימודי שפת הגוף שלב א'!

מתקיים במכון מופת, צפון תל אביב.
3 שעות מרתקות שהן מבחינת צוהר לעולם המטורף של שפת הגוף.

קורס אינטרנטי בשפת הגוף - אמיר הלמר

הקורס האינטרנטי בשפת הגוף

איך לקרוא אנשים, להבין ולהשפיע!

בהנחיית:
ד"ר אמיר הלמר – מומחה בינלאומי לשפת גוף, תלמידו של פרופ' פול אקמן
זהו הקורס המקורי! הראשון והמקיף ביותר בישראל!

שחיקת מורים

שחיקת מורים



שחיקה הינה מושג המבטא שינויים התנהגותיים, הכרתיים ופיסיים, המתגלים אצל אנשי מקצוע בייחוד אנשי מקצוע המעניקים שירות לזולת. השחיקה נגרמת עקב מגע ממושך עם מקבלי השירות ובין אילו נמנים גם המורים. ישנן סיבות רבות התורמות לשחיקתם של המורים אך בעבודה זו אעמוד על טיבן של שלוש מהסיבות העיקריות: יחסי הגומלין בין המורה לבין תלמידיו, יחסי הגומלין של המורה לבין עמיתיו וציפיות של מורים מתפקידם.
יחסי הגומלין בין המורה לבין תלמידיו:
מרבית המורים תופסים יחסיהם עם תלמידהם כאישיים ולכן הם נוטים "לקחת אחריות" מוסרית כלפיהם. תחושת האחריות המוסרית הזו מתבטאת בדאגתם של המורים לרווחתם הפיסית, חברתית, הרגשית או המוסרית של תלמידהם. הרצון לתמוך בהם, להיות מוטרדים ואף חרדים לגביהם (גביש, 2002). כתוצאה מתפיסת היחסים כאישיים עם תלמידהם, מורים רבים אינם מודעים לכך שתהליך השחיקה שלהם מתחיל. בתחילה מזוהים סימפטומים של עייפות גופנית ואחר כך סימפטומים של תשישות נפשית (פרידמן, 1991).מורים מתעלמים לעיתים מבריאותם הפיזית והנפשית ונכונים להקריבה למען הצרכים של תלמידיהם.
בנוסף, שחיקה נפשית של מורים מקורה גם בתפקידו של המורה בהתמודדות עם בעיות משמעת של תלמידיו (Chang, 2009). צ'אנג מוסיפה כי מורים החשים בשחיקה ברמות גבוהות נוטים לצמצם את המגע קרי יחסיהם האישיים עם תלמידיהם ואף להעביר את החומר הנלמד בצורה פחות טובה ממה שהמורה ציפה. בכך המורה נתקל לעיתים קרובות יותר בעיות משמעת וניהול כיתה ועל כן רמות הלחץ והמתח שלו עולות והשחיקה גוברת.
סיבה נוספת לשחיקת מורים הינה יחסי הגומלין בין המורה לבין עמיתיו:
הסביבה הבית ספרית אמורה לאפשר יחסי גומלין בין המורה לעמיתיו, אך עקב בירוקרטיה ושינויים מערכתיים נבצר מהמורים לייסד יחסי גומלין בריאים בינם לבין עצמם. במציאות העבודה כיום בבתי הספר ובהשקפה הביורוקרטית שעליה בתי הספר נסמכים כיום, נאלצים מורים להתמקד במילוי החוקים ובדווח למערכות (גביש, 2002).
במחקר שנערך באוסטרליה, נחקרו קבוצת מורים יוצאי אוניברסיטה אשר זו היתה שנתם הראשונה או השנייה לכל היותר בבית הספר. בהמלך המחקר נשאלו המורים הצעירים לתאר את יחסיהם עם עמיתיהם ומערכת הבית ספרית. בתשובה ענו המורים כי רוב המורים הותיקים יעצו להם לאמץ התנהגות כנועה ודיפלומטיות במהרה, ולעשות את כל שביכולתם לעבוד לפי הכללים ולא להראות יצירתיות (Goddard, Obrien 2005).
מרכיב נוסף התורם לבעיות בייסוד יחסי גומלין בריאים בין המורים לעמיתיהם הינו מרכיב האישיות וההערכה לה זוכה המורה מעמיתיו: דימוי עצמי נמוך, מוקד שליטה חיצוני, נטייה לבידוד וניתוק, חוסר ביטחון, חרדות וחוסר סבלנות (גביש, 2002). או כפי שצ'אנג מתארת, במקצוע ההוראה מורים עומדים בפני כמה מערכות יחסים (תלמידים, אדמיניסטרציה, הנהלה, עמיתים, הורים) ולעיתים מורים מרגישים צורך להרחיק עצמם מיחסיהם עם עמיתיהם ולהמשיך ביחסיהם עם תלמידיהם בלבד (Chang, 2009).
הסיבות לשחיקת המורים מורכבות לעיתים מתתי סיבות כפי שפורט בסיבת יחסי הגומלין שבין המורה לעמיתיו. כך גם הסיבה הבאה, סיבת ציפיות המורים מתפקידם.
סיבת צפיות המורים מתפקידם:
מורים תופסים עצמם כמקצוענים ועל כן הם מביאים עימם ציפיות ברורות בנוגע לתפקידם: פעילות מתוך רמה גבוהה של אוטונומיה מקצועית, מעורבות משמעותית בתהליכי קבלת החלטות, התפתחות מקצועית, קבלת רמה מסוימת של תמיכה ועבודה במסגרת מערכת יחסים עם הורים מנהלים ותלמידים (גביש, 2002).
אך המציאות שונה וכאשר ציפיותיו של המורה מתפקידו מתנפצות, כך גם מדד השחיקה עולה. במחקרה של צ'אנג עולה הטענה כי המורים הטובים והאידיאליסטים הם אילה אשר חשופים לשחיקה גבוהה כיון שהם עובדים קשה ומשקיעים יותר מדי (Chang, 2009).הסיבות לניפוץ הציפיות רבות ושונות אך הבולטות שבהן הן: עמימות התפקיד, גורמי לחץ ארגוניים ותגמולים בלתי מספקים.
עמימות התפקיד – נובעת ממדיניות לא ברורה ולא עקבית ביחס להתנהגות תלמידים, משינויים תמידיים בגישות הפדגוגיות ובתוכניות הלימודים (גביש, 2002). תחושה של דה – פרסונליזציה ותחושה של אי הגשמה אישית, העדר הישג ממשי בעבודה חרף המאמצים הרבים המושקעים על ידי המורה (פרידמן, 1991).
גורמי לחץ ארגוניים – יעדים ארגוניים ברורים בבית הספר, היררכיה ארגונית ומערכות תקשורת אדמיניסטרטיביות מסודרות היו קשורים לרמה גבוהה של שחיקת מורים. באקלים בית ספרי שבו קיימת סדרה ברורה של חוקים ותקנות, מופעל על כל מורה לחץ להתאים עצמו לאמות המידה הקיימות היינו: המורים עובדים שעות ארוכות בתנאי עומס יתר, לוקחים עבודה הביתה ואינם מסוגלים להירגע מעבודתם. מקצרים חופשות כדי לחזור לעבודה או מוותרים על חופשות (גביש, 2002).
תגמולים בלתי מספקים – שכר בלתי מספק ונמוך מאד ביחס לקבוצות מקצועיות אחרות. העדר כבוד והערכה, אדישות הקהילה ומערכת החינוך עצמה להשיגי המורים (גביש, 2002).
לסיכום, סיבות השחיקה של מורים הינן רבות ומגוונות. אך במאמר זה עמדתי על שלושת הסיבות הבאות: יחסי הגומלין בין המורה לבין תלמידיו, יחסי הגומלין של המורה לבין עמיתיו וציפיות של מורים מתפקידם. כמו כן, ניתן לראות כי הסיבות הינן מורכבות ולרוב זהו שילוב של כמה תתי סיבות יחדיו.

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

nlp

צמיחה אישית

כל אחד מאיתנו חובה צמיחה אישית.
אך כל אחד מתייחס אליה בצורה שונה.

יש מי שלוקח את הצמיחה כמארג של בעיות שיש לפתור, טעיות שצריך לשלם עליהן וסבל שצריך לשאת.
יש מי שמתייחס לצמיחה כתהליך של גדילה, של התנסות, של אוסף חוויות, של ניסוי וטעיה.
זאת להערכתי,  הראייה הבריאה יותר להסתכלות על מכלול הקורה אותנו בחיינו.

לקריאת המאמר
שפת גוף

הפגישה ששינתה את ההיסטוריה

ב – 15 בספטמבר 1938 נפגש היטלר עם ראש ממשלת בריטניה, בעקבות נאום משולח כל רסן בפני ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, בו השמיע הרודן איומים מפורשים לפגוע בצ'כוסלובקיה.

לקריאת המאמר
התפתחות אישית

למצוא את בן/בת הזוג המתאים לי ביותר

 
                                                                         
העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות ,  עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…    
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע  בחום, לקרוא את הכתוב להלן.
                    

לקריאת המאמר
התפתחות אישית

גילגולו של המנון

בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן". לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.

בשנת 1886 קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין לשיר נעימה של זמר שהכיר מילדותו בשם "אויס צ'יא", אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת החריש . נעימה זו דומה בחלקה הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה, ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה .

את ניסיון ההלחנה הראשון, אגב, יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

רחובות שחסרה שיר משלה אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה דוד שוב מראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו ראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך "תקוותנו" יצא לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון", שליקט ממשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די וולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המי

לקריאת המאמר