מאמרים בנושא שפת גוף

לכל תקופה בהיסטוריה היה דימוי שונה של דמות ההורה, שהתאים לתקופה, על-פי הערכים
שנחשבו לחשובים, על-פי אופי חינוך ועל-פי המבנים והתהליכים החברתיים שהתרחשו בחברה
זו.
במאמרי אתייחס לדמות ההורה בימינו, בחברתנו ובארצנו.

הגעתי לכתוב דברים אלו, מתוך המצוקה אותה מעלים בפני מתאמנים, המוצאים עצמם לא אחת,
מבולבלים, נוכח סמכותם ההולכת ונשחקת. קשה להורה להתנהל במציאות משפחתית שונה מזו
שחלם עליה, או שונה מזו שהיה רגיל לה בביתו ובמשפחת הוריו.

הזוגיות במיטבה – האין זאת?

מובן שהמטאפורה באה כאן לעזרתנו: שנינו יחד – אני ואתה או אני ואת, תחת מטריה אחת – תחת סוכך משותף, המגן על שנינו מפני כל פגע. ומהו סוכך זה? מהי מטריה זו?

המטריה מסמלת את מערכת הערכים שלנו, את האמונות שלנו, את סדרי העדיפויות שלנו, שגיבשנו ביחד.
ובהמשך – שנינו מדלגים על כל השלוליות… דהיינו: עוברים את כל המהמורות שבדרך, את מהמורות החיים – כאשר ההדגשה היא שוב על שנינו יחד מול כל הקשיים, אנו עומדים בהם (או מדלגים) בהצלחה.

 
                                                                         
העולם בו אנו חיים – עולם טכנוקרטי, עולם התוצאות המהירות ,  עולם של נהנתנות, של אובדן משמעות החיים, של תרבות אמנותית המתבססת על פופוליזם וסיפור מיידי – איבדנו במהלך הזמן את הקשר עם "האני". אנו מחפשים את הכיבוש הבא בלי מודעות עצמית, רק למען הכיבוש.
"אולי יש משהו טוב יותר"…    
האם אנו רואים ברכה בגישה זו? האם הזוגיות בעולמנו טובה יותר? מספקת יותר? האם המשפחתיות חמה ותומכת יותר?
כל מי שחשוב לו למצוא מענה לשאלות כאלו ודומותיהן, אני מציע  בחום, לקרוא את הכתוב להלן.
                    

מאז ומתמיד התייחסנו אל מכתבי אהבה כאל אמצעי קשר בין אוהבים.
כיום, כאשר אמצעי הקשר המודרניים שולטים בחיינו – S.M.S, E-MAIL, מסנג'ר, בלוג, טלפון נייד וטלפון קווי – הם תפסו את מקום המכתבים החברתיים בכלל ומכתבי האהבה בפרט.
                    
 באופיים הם מאפשרים כתיבה קצרה, תמציתית ומקוטעת (איזה קטע…),  כך שנראה כי עבר זמנם של השתפכויות של רגשות, של תאורים ליריים,  של דימויים (עינייך – יונים… כמגדל שן צוארך…) וכיו"ב.

האהבה מספקת חומר יצירה לסופרים, משוררים, מחזאים, מוזיקאים, אומנים. היא ממלאה את מדפי הספרים, בוקעת מגרונות השרים, מעסיקה על הבמה את השחקנים וכמובן מלווה את כולנו לאורך החיים.

אמא תרזה ניסחה יפה את הכמיהה לאהבה: "רבים בעולם הזה מתים לפרוסת לחם, אבל יש רבים יותר שמתים לקצת אהבה". ועוד: "התרופה היחידה לבדידות, ליאוש ולחוסר תקווה היא האהבה".

צו החדשנות – שום חלק קיים בשוק אינו בטוח כיום. שום אורך חיים של מוצר איננו ללא סוף. כך במחשבים, בהלבשה, בפוליסות ביטוח, בטיפול רפואי, בחבילות תיור בתוכנות שונות  ועוד.
התחרות משנה פני חברות, קורעת נתחים שלמים של עסקים מבוססים ומקפיצה עסקים חדשים, כשהיא משתמשת בנשק החדשנות. חברות עיסקיות מצטמקות ומתות, אלא אם כן, הן מסוגלות ליצור זרם בלתי פוסק של מוצרים חדשים.

ידע הוא יישום מוצלח של מידע בעיתוי נכון. זאת אומרת, היכולת לייצר ערך מוסף אישי, אתני ותרבותי ייחודי למידע הקיים, לקשר את המידע החדש לידע שכבר נמצא אצל האדם. יש המכנים זאת "ידע פורה" דהיינו: ידע שאינו "מצוי שם" סתם, או נדרש בעת בחינה, אלא כולל זכירה, הבנה ושימוש פעיל וכך מתפקד בצורה עשירה בחייהם של אנשים ועוזר להם להבין את העולם ולהתמודד עמו.

פיטר סנג'י בספרו: "הארגון הלומד" כותב: "הארגונים שיצטיינו בעתיד יהיו הארגונים שיגלו כיצד למצות את המחויבות של האנשים ואת יכולתם ללמוד בכל הדרגים של הארגון… אפשר לומר שכל קהילת העסקים הבינלאומית לומדת ללמוד ביחד והופכת לקהילה לומדת, בעוד שבעבר היו ענפים רבים בשליטתו של מנהיג בלתי מעורער".
כיום אי-אפשר להסתפק בכך שאדם אחד ילמד בשביל הארגון, שהוא יהיה "האיסטרטאג הגדול" וכולם יצייתו להוראותיו.

כל אחד מאתנו הוא איש-צוות, במודע ושלא במודע.
חיי משפחה הם חוויה צוותית. חיי כתה בביה"ס הם עבודת צוות, מחלקה בצבא היא עבודת צוות. צוותים שונים במקומות העבודה: סגל מורים של ביה"ס, סגל רופאי בית החולים, צוות חדר-ניתוח, הנהלה של ארגון, צוות פרויקט היי-טק , קבוצת כדור-סל וכמובן, צוות מכירות של מפעל.

מה בין פסח – חג החרות לשבועות – חג

       "התייחסו לבני-אדם כאילו היו מי שצריכים היו להיות,
          ותוכלו לעזור להם להיות מי שהם מסוגלים להיות".      (גתה)     
       

"יום הרצל" חל ב-י' באייר, יום הולדתו של הרצל והוא יום זיכרון ממלכתי.
הפרשנות סביב מורשת הרצל אינה אחידה ובכל-זאת גדולתה בכך שכמעט כל הזרמים הפוליטיים בישראל, מוצאים בה חלקים לרוחם. על זה נאמר – כל אחד וההרצל שלו.
הרצל הוכיח כי "חלום ומעשה אינם שונים כל-כך, כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי אדם בחלום יסודם וגם אחריתם חלום" (הרצל ב"אלטנוילנד").